English

סימי

מה לעשות בסימי

סימי היא אי קטן בדודקאנס עם רושם ראשוני אחד גדול מאוד, וכמעט כל מה ששווה לעשות בה יושב על קו אנכי אחד: הנמל למטה, העיר הישנה יותר על הרכס מעליו, וגרם מדרגות ארוך שמחבר ביניהם. היוצא מן הכלל היחיד נמצא בקצה הדרומי הרחוק של האי, והוא הסיבה שבגללה אנשים רבים מגיעים בכלל.

בתים גבוהים בשמנת, אוכרה, צהוב חיוור וכחול, עם גמלונים, חלונות תריסים וגגות טרהקוטה, מדורגים במעלה הדפנות התלולות והסלעיות של מפרץ, מעל רציף ובו סירות דיג ויאכטות.
עוקבים אחרי המדרון ואותו בית חוזר בצבע אחר, דרג אחר דרג, וזה מה שגורם לקערה להיקרא כהרכב אחד ולא כשורה של חזיתות. צילום: Jebulon / CC0

גיאלוס, הנמל, ולמה הוא נראה כך. בתי הנמל של סימי צבעוניים משום שסוחרי ספוגים וספנות מהמאה ה-19 בנו אחוזות ניאוקלאסיות גבוהות וצבעו אותן באוכרה, בטרהקוטה ובכחול, והעיר שומרת מאז על הסגנון הארכיטקטוני הזה. אז במקום קוביות לבנות אתם מקבלים אמפיתיאטרון מדורג של חזיתות פסטל שעולות היישר מהמים. הצורה היא העיקר: גיאלוס יושב בקערת אבן טבעית, והאחוזות מטפסות על דפנותיה התלולות בדרגים, וזה מה שמייצר את אפקט האמפיתיאטרון ובהמשך היום גם את החום הכלוא. נקודת הציון הוותיקה היחידה ששווה להתמקד בה היא מגדל השעון מאבן בפתח הנמל, שדיווחי מטיילים ומקורות מקומיים מתארכים בדרך כלל לשנות ה-80 של המאה ה-19. אנחנו לא מדפיסים שנה, כי לא הצלחנו לקרוא את האתרים של עיריית סימי עצמה.

הקצב של הנמל, ששווה לתכנן סביבו. בערך באמצע היום גיאלוס מתמלא בקבוצות של טיולי יום מסירות רודוס, ובשיא הקיץ זה יכול להרגיש גם צפוף וגם חם. אחר הצהריים המאוחר סירות הטיולים מפליגות בחזרה, הקבוצות הולכות איתן, והנמל חוזר לקצב של האי עצמו. הבניינים הם אותם בניינים כך או כך; העיר שסביבם לא. המעבר הזה הוא הטיעון הטוב ביותר ללינה.

מסחר הספוגים, שהוא ההסבר לכל זה. כל אחוזה בנמל הזה שולמה בכסף מהים. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 סימי התעשרה מצלילת ספוגים ומספנות סוחר, והייתה אחד ממרכזי צלילת הספוגים הגדולים בים האגאי, לצד השכנות קלימנוס וחאלקי. תקראו שלסימי היה פעם צי הספוגים הגדול בעולם. זו טענת שיא שנשענת על מקור יחיד, אז הגרסה ההוגנת היא שסימי הפעילה את אחד מציי הספוגים הגדולים בים האגאי, וזה מה שהתיעוד תומך בו. המסחר לא שרד את המאה ה-20: הצלילה הייתה מסוכנת, תאונות ומחלת צלילה גבו מחיר כבד, וכשהשוק של הספוג הטבעי קרס הצי הידלדל וחלק גדול מהאוכלוסייה עזב. מה שנשאר נראה בשני מקומות: הספוגים שעדיין נמכרים לאורך הנמל, והמוזיאון הימי של האי, שמספר את סיפור הצלילה כמו שצריך.

הקאלי סטראטה, ההליכה היפה ביותר באי והאמת הקשה הראשונה שלו. גרם מדרגות אבן רחב מטפס מהנמל לכוריו, העיר העליונה הישנה יותר שעל הרכס, ולאורך כל הדרך עומדות אחוזות ניאוקלאסיות, חלקן משוחזרות וחלקן בלי גג וממתינות. הספירות משתנות בין המקורות, ומקובל להעריך אותו בכ-500 מדרגות; אנחנו לא קובעים מספר, מאותה סיבה כמו במגדל השעון. למעלה נמצאים הקסטרו, אתר המצודה הישן שנבנה מעל אקרופוליס עתיק, ושורת טחנות רוח על הרכס, עם נוף בחזרה אל הקערה והלאה לכיוון טורקיה. כוריו עצמה שקטה ומגורית יותר מגיאלוס, מבוך של סמטאות צרות בלי מכוניות, והרבה פחות מטיילי יום מגיעים לשם, וזה רוב הקסם שלה.

החלק הכן על המדרגות. סימי היא אי של מדרגות וגבעות עם מעט מאוד קרקע שטוחה, והקאלי סטראטה היא טיפוס אמיתי, חם וחשוף באמצע היום. לכל מי שהניידות שלו מוגבלת, שהברך שלו לא אוהבת מדרגות או שהוא עם עגלת תינוק, זה מעצב את כל הביקור. טפסו מוקדם או מאוחר, קחו את זה לאט ונוחו במשטחי הביניים. אפשר להגיע לעיר העליונה גם בכביש, כך שגרם המדרגות הוא הדרך המרכזית בין שני חצאי העיר ולא הדרך היחידה למעלה. אם נסיעה בלי מדרגות היא דרישה נחרצת, קראו על נגישות ביוון לפני שאתם מתחייבים לסימי.

אגפים ארוכים בני שתי קומות של מבנים לבנים וצהובים חיוורים עם שורות חלונות מקושתים עומדים על קו המים סביב ראש מפרץ מוגן, מגדל פעמונים גבוה מתנשא מעליהם, וגבעות מיוערות סוגרות את המפרץ משני הצדדים.
מהמים המנזר נקרא כאגף ארוך ונמוך סביב המפרץ ולא ככנסייה, כשמגדל הפעמונים הוא הדבר היחיד ששובר את קו הגג. צילום: Gortyna / CC BY-SA 4.0

פנורמיטיס, בקצה הדרומי הרחוק. מנזר המלאך מיכאל עומד במפרץ מוגן, נסיעה מפותלת מהעיר לרוחב שדרת האי. המלאך מיכאל הוא קדוש המגן של סימי, וזה אתר עלייה לרגל פעיל, אחד החשובים בדודקאנס. מאחורי החומות נמצאים האיקונה מצופת הכסף שהעולים לרגל באים להעריץ, איקונוסטסיס מגולף בעץ ופנים מצוירים מסוף המאה ה-18, שני מוזיאונים קטנים, אחד כנסייתי ואחד של פולקלור, וספריית המנזר. בן כמה הוא תלוי באיזה תיאור בוחרים לתת אמון, והם לא מסכימים ביניהם. מה שהמטרופוליס של סימי עצמו מתעד צר יותר ושימושי יותר: המנזר צמח סביב מציאת האיקונה, שהתאריך שלה עצמה אינו ידוע, ציפוי הכסף הושלם ב-1724, והכנסייה שאליה אתם נכנסים נבנתה מחדש ב-1783 בידי שני נזירים, נאופיטוס וקליסטוס, אחרי פשיטות פיראטים. אז זה מנזר בן מאות שנים שצורתו ברובה מהמאה ה-18, והדף הזה לא ימסור לכם שנת ייסוד שהמקורות לא מצליחים להכריע.

המפרצונים, והסירה שמגיעה אליהם. החופים של סימי הם לא הסיבה שהאי מפורסם, והם יאכזבו כל מי שמדמיין רצועת נופש: קטנים, ברובם חלוקים, ולרבים מהם מגיעים רק מהמים. המנגנון הוא מונית הים, סירות הסעה קטנות שיוצאות מגיאלוס לאורך היום אל המפרצונים ואוספות את השחיינים מאוחר יותר. כמה יוצאות, ועד מתי, נגזר מהעונה ולא מלוח זמנים מפורסם, אז שאלו ברציף בבוקר שבו אתם רוצים לצאת. לנוס ולנימבוריו אפשר ללכת ברגל מהנמל; לאגיוס ניקולאוס, אגיה מרינה, נאנו, מרתונדה ואגיוס גאורגיוס מגיעים בסירת הסעה או בדרך עפר גסה. אין הרבה טעם לדרג ביניהם: בחרו לפי כמה רחוק אתם רוצים להגיע וכמה חברה אתם רוצים כשאתם מגיעים.

רוב סירות היום מרודוס עוצרות בפנורמיטיס לפני גיאלוס, אז טיול יום טיפוסי מראה לכם את המנזר בדרום ואת הנמל בצפון ומעט מאוד מהאי שביניהם. זה, יחד עם הרציף שמתרוקן אחר הצהריים המאוחר, הטיעון ללינה. כל השאר נמצא במדריך שלנו לסימי, בהפלגה מרודוס כטיול יום, ובקבוצת האיים של הדודקאנס.