מה לעשות בפולגנדרוס

פולגנדרוס קטנה, ורוב מה שיש לעשות בה נערם בקו אנכי: נמל בגובה פני הים, צוק תלול, עיירה שיושבת על שפתו, וכנסייה גבוה עוד יותר על הגבעה. תבינו את הערימה הזאת והבנתם את האי. מה שבא אחר כך הוא הקו הזה מלמטה למעלה, ועוד החצי החקלאי שאף אחד לא מצלם.

חורה, שהיא הסיבה שרוב האנשים באים. הבירה יושבת ממש על שפת צוק ים גבוה, ירידה שנהוג לתת כ-200 מטר, והיא מבוך להולכי רגל של בתים מסוידים שסמטאותיו נפתחות שוב ושוב אל רצף של כיכרות מחוברות ומוצלות בעצי דולב. המכוניות נעצרות בקצה העיר; משם הולכים ברגל. הכיכרות הן המקום שבו היום מאט והערב קורה, אחת זורמת אל הבאה מתחת לעצים. שום חלק מחורה הוא לא תמונה שמצלמים מהכביש. זה מקום שנכנסים אליו ברגל ונשארים בו עד רדת החשכה.

הקסטרו, בתוך העיר. על הרובע מימי הביניים שהוונציאנים ביצרו מדווח שהוא מתוארך לתחילת המאה ה-13, אף שהמקורות באמת חלוקים בעניין ואנחנו לא מכריעים בו כאן. בתיו הגבוהים עומדים כתף אל כתף לאורך שפת הצוק, כשקירותיהם האחוריים יוצרים חומת מגן רציפה מול הירידה, ואנשים עדיין גרים בהם. נכנסים דרך שערים ישנים ויוצאים לסמטאות שרוחבן בקושי מספיק לשניים.

הטיפוס לפנאגיה, שאותו כדאי לתזמן היטב. הכנסייה עומדת על הגבעה מעל חורה, ומגיעים אליה בשביל מרוצף שעולה בזיגזג מראש הכפר: הליכה קצרה אבל תלולה, בערך עשר עד חמש עשרה דקות. זה הנוף המזוהה של האי והמקום שבו אנשים נאספים לשקיעה. עלו לפני שהשמש באמת יורדת, גם בשביל האור בדרך וגם כדי להיות שם לפני הקהל הקטן. נעלו נעליים אמיתיות. אם אתם נכנסים פנימה, זו כנסייה פעילה, אז כסו כתפיים וברכיים; איך להתנהג בכנסיות ובמנזרים ביוון מכסה את השאר.

על מה הכנסייה עומדת. לפי התיאור של הרשות המקומית עצמה היא נבנתה על אתר של מקדש עתיק, מאבן שנלקחה ממנו, ולא צריך לקחת את זה על אמונה: כתובות עתיקות, שברים מגולפים ובסיסי פסלים משובצים בחצר ובפנים, במקום שכל אחד יכול לראות אותם. לאיזה אל שירת המקדש זה פחות ברור. הכתובות שתועדו שם מתוארות כהקדשות לארטמיס נושאת האור ולאחיה אפולו המגן, אז אם קראתם שהכנסייה יושבת על מקדש אפולו, זה חצי מהסיפור במקרה הטוב, כי ההקדשות מובילות עם ארטמיס.

אנו מריה, האי שאף אחד לא מצלם. מעבר לחורה ולנמל האי נפתח אל יישוב חקלאי ארוך וצר שנמתח לאורך הכביש הצפון מערבי. זה לא כפר עם מרכז אלא פיזור של חוות אבן ישנות, התימוניה, עם כנסיות קטנות ביניהן ואקו מוזיאון, שיושב באחת מהחוות האלה ופורש את העבר הכפרי של האי. הוא מחזיק עונת קיץ קצרה ונפתח אחר הצהריים המאוחר ובערב ולא לאורך היום, אז בדקו לפני שאתם עושים את הדרך. זו פולגנדרוס העובדת, החלק שמעולם לא הפך לאתר נופש, וזו התשובה הברורה ביותר לכל מי שקורא לאי ריק.

השבילים, שתופרים את הכול יחד. בפולגנדרוס יש רשת שבילים שמחברת את חורה, את אנו מריה ואת המפרצונים בדרכי אבן ישנות, והרשות המקומית מונה חמישה מסלולים שמסתכמים בכעשרים קילומטרים. זה מספיק ללולאת כפר עדינה באחר צהריים, או להליכה ארוכה יותר עם נופי ים וצוק גדולים לבוקר רציני. השבילים הם חלק גדול מהסיבה שהשקט כאן נקרא כאופי ולא כריקנות: יש הרבה מה לעשות, זה פשוט נע בקצב הליכה. התמונה הארצית נמצאת בהליכה ביוון.

הזהירות האמיתית היחידה היא החום, לא הקושי. השבילים חשופים וחסרי צל ברובם, ושיא הקיץ קשה עליהם. לכו בקרירות הבוקר או בואו בעונת המעבר, ושאו יותר מים משאתם חושבים שתצטרכו.

והערבים, בכנות. זה לא אי מסיבות, ואף אחד לא צריך למכור אותו ככזה. אחרי רדת החשכה הכיכרות המחוברות של חורה מתמלאות בטברנות ובכמה ברים קטנים, והסצנה היא ארוחה ארוכה, משקה וטיול בין העצים. המדריך שלנו לפולגנדרוס מציג את האי במלואו, החופים מסבירים את מציאות הסירה או ההליכה, ומסנטוריני לפולגנדרוס הוא הדרך שבה רוב האנשים מגיעים.